על עצמי...

לפני עלייתי ארצה גרתי בסנט פטרסבורג ועבדתי כאנדקרינולוג, ברוב הפעמים הגיעו אליי מטופלים עם סוכרת, מה שלא הפתיע אותי הרי סוכרת תופסת את המקום הראשון בין המחלות האנקרינולוגיות. שנים רבות אני הקפדתי לעשות את מה שלימדו אותי באוניברסיטה. התוצאות היו שונות ותלויות לא רק בהחלטות שלי, אלא גם באיך שהמטופלים ביצעו אותן. את הכשלונות שלהם הם ידעו להסביר בסיבות שונות, אך תמיד התנחמו שהסוכרת היא מחלה ללא מרפא וכמה שלא תנסה לא תצליח לרפא אותה . יחס כזה למחלה נתמך לא רק על ידי "דוקטור גוגל", אלא גם לפי הרפואה המסרותית. מכאן היה מגיע גם חוסר הרצון להיות ממושמעים ולקבל את התרופות בכמות גדולה. המטרה העיקרית שהוצבה בפני המטופל היא לשמור על רמת גלוקוז בגבולות, שהיו מקובלות ע''י הרופא. לאחר קבלת חיזוק חיובי מהרופא, המטופל היה מקבל יד יותר חופשית ועד הביקור הבא היה חוזר למצב ההתחלתי. ההמלצות על שמירה על כושר גופני, לנסות להוריד במשקל, במקרה הטוב התקבלו בנימוס, אך לא יישמו בפועל; כל התקווה הייתה מתבססת על הטיפול התרופתי. הגישה הזאת לא נראתה לי נכונה, אך לשנות את המצב לא היה אפשרי: עבודה בבית חולים ממשלתי מתבססת על שמירת נהלים ואין מקום ליצירתיות. מאמרים בכתבי עת רפואיים חיזקו את הגישה הזאת, מכיוון שבהם לא ניסו לנתח את המצב, אלא רק הוכיחו את יתרונות של תרופה כזאת או אחרת. בשנת 2016, בהיותי תושב ישראל, קראתי בכתב עת רוסי "סכרת" מאמר, ושם המשפחה של מחבר המאמר היה מוכר לי. את הפרופסור יוסף לויט הכירו כל המומחים באנדוקרינולוגיה ברוסיה, מכיוון שהוא אחד מהמייסדים של דוקטרינה מובילה לא רק במולדתו, אלא גם מסביב לעולם. כמובן, מה שעורר את העניין שלי היה התוכן של המאמר, וכך הכרתי את הפרופסור שמואל לויט, בנו של הפרופסור האגדי. לאחר זמן מה הוא הזמין אותי לתפקיד אסיסטנט רפואי שלו.